כאשר הורים לילדים הופכים לגרושים עם ילדים משותפים, ישנם הרבה נושאים שעולים לדיון. צריך לחלק את הרכוש, להחליט מה יעלה בגורלה של דירת המגורים, לקבוע הסדרי משמורת וראיה, לדון במזונות ולקבל החלטות במגוון עניינים. לעיתים נדמה שהדיונים עוסקים בעיקרם בשאלות הנוגעות לענייני ממון – כסף, רכוש, תשלומים.
שאלה חשובה שייתכן שיש להקדיש לה מעט יותר תשומת לב היא השאלה הערכית: מי מבין ההורים מקבל החלטות הנוגעות לעולם הערכים שבו יגדלו הילדים המשותפים? האם הורה אחד יכול לכפות את השקפת העולם שלו או שעל ההורים להגיע להסכמה בשאלות ערכיות? האם בית המשפט יכול או צריך להתערב כאשר ישנה חוסר הסכמה בין ההורים בנוגע לשאלה ערכית?
החלטות ערכיות נוגעות לנושאים שונים: הדוגמה המוכרת ביותר היא בחירת בית הספר שבו ילמד הילד – חרדי, דתי או חילוני? דו-לשוני או פנימייה צבאית? אנתרופוסופי או מדעי? שאלה אחרת נוגעת להרגלי הפנאי: כמה טלוויזיה הילד יראה? אילו תוכניות מותרות לו ואילו אסורות? האם יהיה לו מחשב? אילו משחקים הוא ישחק? האם יהיה לו טלפון נייד ואם כן – מאיזה סוג? האם הורה אחד יכול לחייב את ההורה האחר להחזיק מטבח כשר ולהקפיד על כשרות? האם הוא יכול לחייב את ההורה האחר לשמור שבת?
כל השאלות הללו מובילות להכרעות ערכיות. ניתן כמובן לדון בצורה פילוסופית בשאלת כפיית הערכים, אבל בשורות הבאות נתמקד בזווית הראיה החוקית בנוגע לשאלה אחת: מהי עמדת בתי המשפט בכל הנוגע לשאלות המסגרת החינוכית שבה ילמדו הילדים לאחר הגירושין?
כאשר הורים אינם יכולים להגיע להסכמה על המסגרת החינוכית שבה ילמדו הילדים לאחר הגירושין –למשל, כאשר הורה אחד מבקש חינוך דתי והורה שני מבקש חינוך חילוני – ההכרעה תובא לפני בית המשפט. כמו בכל שאלה הנוגעת לילדים, הכלל המנחה את בית המשפט הוא טובת הילד: בית המשפט יכריע לאחר התייעצות עם מומחים ושימוש בכל הכלים העומדים לרשותו כדי להכריע מהי טובת הילד.
חשוב לזכור שהויכוח איננו תמיד על מסגרת דתית או חילונית. בשנת 2012 דן בית המשפט בראשון לציון במחלוקת בין הורים גרושים. האם ביקשה לשלוח את הילדה שלהם לבית ספר אנתרופוסופי ואילו האב ביקש שהילדה תלמד בבית ספר ממלכתי. בית המשפט פסק לטובת האב וקבע שטובת הילדה מחייבת שהיא תלמד בבית ספר מוכר על ידי משרד החינוך ולא בית ספר פרטי שאיננו מוכר.
את החשיבות שבית המשפט מעניק לשאלת טובת הילד ניתן לראות גם בפסק דין משנת 2010. במקרה זה הסכם הגירושין בין ההורים קבע שהילדים ילמדו במסגרת דתית. לאחר שנתיים האב ביקש מבית המשפט לענייני משפחה לחייב את אם הילדים לכבד את ההסכם – הילדים למדו במסגרת חילונית והאב תבע להעביר אותם למסגרת דתית, בהתאם להסכם הגירושין. בעוד בית המשפט לענייני משפחה קיבל את בקשת האב והוציא צו המורה לאם להעביר את הילדים למסגרת חינוך דתית, בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביטל את הצו. בית המשפט הסביר את ההחלטה בכך שהיא מבוססת על טובת הילדים: ילד שכבר נמצא במסגרת חינוכית מסוימת לא יועבר למסגרת אחרת רק כי אחד ההורים מבקש לעשות זאת. כמו כן, הלכה ידועה היא שהסכם גירושין בין הורים איננו מחייב את הילדים. לכן, אם השתנה המצב הרי שיש לקבל החלטות לא בהתאם להסכם הגירושין אלא בהתאם לטובתם של הילדים.
פסיקה מעניינת אחרת בנושא ניתן למצוא בפסק דין משנת 2012. בית משפט לענייני משפחה בנצרת דן במקרה שבו האב ביקש שהילדים ילמדו במסגרת חרדית ואילו האם ביקשה שהם ילמדו במסגרת חילונית. בית המשפט קבע שהילדים ילמדו במסגרת ממלכתית-דתית כיוון שהיא מהווה מעין דרך אמצעית בין רצון האב ובין רצון האם. יהיו מי שיגידו שלא מדובר באמת בפשרה כיוון שעדיין מדובר במסגרת דתית אך מפסק הדין עולות כמה נקודות חשובות:
- בית המשפט מדגיש שטובת הילדים היא זו שמנחה אותו.
- בית המשפט מקבל החלטות לגבי חינוך הילדים כאשר ההורים אינם יכולים להגיע להחלטה.
- ההחלטה של בית המשפט נוגעת בשאלה ערכית והפסיקה שלו מהוה אמירה ערכית – חינוך ממלכתי-דתי הוא דרך ביניים בין חינוך חילוני וחינוך חרדי.
המקרים שאותם הצגנו כאן נוגעים כולם לשאלת המסגרת החינוכית שבה ילמדו הילדים. עם זאת ניתן להסיק מכאן מהי גישתו של בית המשפט לעניינים ערכיים שאין עליהם הסכמה במסגרת גירושין:
- בית המשפט יכול וצריך להכריע בשאלות אלה.
- ההכרעה תתקבל כשהשיקול המוביל הוא טובת הילד.
עם זאת, ולא נגענו בכך, חשוב לזכור שיש מקום לדון גם בשאלת הסמכות: לאיזו ערכאה שיפוטית ניתנה הסמכות לדון בשאלות הללו– בית המשפט למשפחה או בית הדין הרבני? חשוב גם לזכור שההחלטה מהי טובת הילד תהיה תלויה בבית המשפט שידון בה– ייתכן וקיימות מספר תשובות לשאלה הזו.
נותר רק לקוות שגם ההורים עצמם ישימו בראש מעיניהם את טובת הילדים כאשר הם דנים בשאלות ערכיות בכלל ובשאלת חינוך הילדים בפרט.
