לא אחת נתקלים בסוגיות בהם גבר נשוי "יוצא מהארון" ומותיר אחריו אישה הפונה לביה"ד בתביעת גירושין, רכוש וכתובה. לרוב, הרקע לתביעות אלו היא תחושת הבגידה והרצון בפיצוי על פירוק התא המשפחתי תוך שהאשה טוענת כי הגבר מסכן אותה, וסכומן יכול בקלות להרקיע למאות אלפי שקלים. אך נשאלת השאלה- כיצד ינהג ביה"ד בתביעות שמקורן בנטייה שאינה פרי בחירתו של הנתבע?
ברוב המקרים נוטה ביה"ד להכריע לטובת הגבר בשאלת האשמה בפירוק הנישואין שכן נטייה מינית אינה ברת שליטה ומכאן אין זו אשמת הגבר בתוצאותיה. לעומת זאת יש הטוענים כי הגבר היה מודע למעשיו ועל כן עליו לשאת באחריות.
על מנת להימנע ממצב בו תקלעו ל"מלחמת פוסקים", משרד עו"ד ונוטריון אביבית מוסקוביץ יסייע לכם ביצירת אסטרטגיה שתשמר את זכויותיכם בנושא כה אינטימי.
האם ניתן לנקוף אצבע מאשימה?
במקרים בהם הוכחה בגידתו של גבר עם אישה אחרת, ייתכן ויחוייב לשאת בתשלום כתובתה היות ופירוק התא המשפחתי התרחש מחמת מעשיו. לעומת זאת, נשאלת השאלה האם מוטלת אשמה בגבר שעשה זאת בשל נטייתו המינית? היות ומדובר בנטייה שאינה תלויה באיש, לרוב ביה"ד אינו טופל בו את האשמה. למרות מגמה זו עדיין קיימות מחלוקות בדבר יכולת השליטה במעשה.
דוגמא לכך ניתן לראות באחת מפסיקותיו האחרונות של ביה"ד הרבני בפתח תקווה אשר הכריע, על פי רוב, כי הנתבע אינו אשם בפירוק התא המשפחתי. נפסק כי אין להאשימו או להענישו בחיוב דמי הכתובה או פיצוי מכורח נטייתו המינית, שאינה פרי בחירתו. יחד עם זאת, המיעוט חייבו בתשלום הכתובה היות ומדובר בהתנהגות מודעת שהביאה לסיום קשר הנישואין. יחד עם זאת ישנן גם פסיקות אחרות בבית הדין הרבני שקבעו כי הבעל מסכן את אשתו ולכן חויב בגט ובכתובתה.
מודעת לנטייה אך ממשיכה בנישואיה
נטייה מינית היא דבר אותו לא תמיד ניתן להסתיר מבן/ בת הזוג, במיוחד כשקיימים שינויים התנהגותיים המעלים נורות אדומות. לעתים ה"סוד" הגדול פשוט נחשף, והאישה ההופכת מודעת ליציאת בן זוגה מהארון, ממשיכה לנהל עמו חיי אישות ומשפחה. סוגייה הלכתית זו נקראת " סברה וקיבלה" ומיוחסת למצב בו האשה מודעת כי בן זוגה הוא הומוסקסואל ובכל זאת ממשיכה לחיות עמו. מכורח הנסיבות לא ניתן לחייב את בעלה בדמי כתובתה, היות וידעה על נטיותיו ובמודע החליטה להישאר.
האם תיתכן פגיעה בזכויות רכושיות?
באופן חד משמעי, אין קישור בין מהות האשמה לעניין זכויותיו של הגבר ברכוש המשותף. בין אם הגבר או האישה בצעו את מעשה הבגידה הרי שאין זו עילה לאובדן זכויותיהם ברכוש, מה גם שביה"ד אינו מוסמך לשלול זאת מהם.
