החוק להשבת ילדים חטופים (1991) המבוסס על אמנת האג, עוסק לא רק במקרים בהם יש להשיב ילד חטוף בחזרה אל המדינה ממנה נחטף, אלא גם בכל הנוגע לקיום הסדרי הראיה: מתן אפשרות של הורה ממדינה אחת לבקר אצל ילדיו הנמצאים במדינה אחרת החברה באמנה, או של הילדים עצמם לבקר את ההורה במדינתו. זאת בהתאם להסדרי הראיה אשר נקבעו בהסכם הגירושין בין ההורים.
הבקשות להסדרי ראיה מוגשות אל הרשויות הממונות בכל מדינה, כאשר בארץ מדובר במחלקה לעניינים בין לאומיים. על המדינות החתומות על האמנה לעשות את כל המאמצים והסידורים על מנת להבטיח את זכויות הביקור באופן יעיל ומהיר.
יש להדגיש כי במקרה ובו לא היו קיימים הסדרי ראיה קודמים, לא ניתן לתבוע זכויות ביקור על פי האמנה. לדוגמה, בפסק דין שניתן בשנת 1997 על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, דחה בית המשפט על הסף את בקשתו של האב לבקר את ילדיו. בנימוקיו כתב השופט כי אכיפת זכויות הביקור היא מטרה משנית של האמנה ולכן לא ניתן במקרה זה לאכוף באמצעותה את זכויות הביקור או לדרוש אותן מכיוון שאלו לא היו קיימות לפי הדין הפנימי של מדינת ישראל.
כאשר קיימים הסדרי ראיה, אך אלו לא מכובדים על ידי אחד מן הצדדים
לעיתים הרשויות המשפטיות של המדינות החתומות על האמנה נאלצות לדון במקרים בהם זכויות הביקור של אחד מההורים לא מכובדות או מקרים בהם ההורה שקיבל את הסדרי הראיה לא עומד בהתחייבויותיו (כאשר ההורה לא מממש את זכויות הביקור שלו). גם השאלה מי צריך לשאת בהוצאות הביקור היא שאלה מורכבת שהאמנה עצמה לא מתייחסת אליה באופן ישיר.
פסק דין לדוגמה: האם לא מוכנה לבוא לישראל וטוענת כי האב לא מאפשר לילדיו לבקר אותה בארה"ב.
בפסק דין שניתן בשנת 2002 בבית המשפט לענייני משפחה, התבקש ביתן המשפט לדון במקרה של שני בני זוג לשעבר, כשהאישה מתגוררת בארה"ב ואילו האב מתגורר עם שני ילדיו בישראל.
בהסדר ראיה קיים שנקבע ביוני 2001 בבית המשפט הרבני וקיבל תוקף של פסק דין (במסגרת הליך גירושין), נקבע כי האם תקבל את הקטינים לביקור בארה"ב פעמיים בשנה בזמן החופשות מבית הספר ולאחר אפריל 2002 ייתכנו ביקורים נוספים בארה"ב בהסכמה. בנוסף, נקבע כי במהלך חודש אוגוסט 2001 או באחת מהחופשות שלאחר מכן (עד אפריל 2002), תבוא האם לביקור של חודש בישראל ואז ישהו הילדים עימה. אם האב לא יאפשר את ביקורי ילדיו בארה"ב החל מאוגוסט 2002, הוא ישלם לאם קנס של כ-10,000 ₪ בגין כל ילד.
לאחר שהתובעת לא הגיעה לביקור בישראל בקיץ 2001, הגיש התובע תביעה לבית הדין הרבני בחיפה בפברואר 2002 ובה הוא מחייב את האם לממש את זכותה ולהגיע לבקר את ילדיה. בית הדין הרבני אישר את הצו ונתן אותו בתחילת חודש מרץ. האם הגיבה לצו באמצעות תביעה נגדית עוד באותו חודש בהתאם לאמנת האג.
בתביעתה טענה האם כי הסיבה לכך שלא מימשה את זכות הביקור הייתה חשש מאלימות מצד האב אשר אף חיבל בכוונה תחילה בקשר הטלפוני בינה לבין ילדיה. ומכיוון שהאב לא מסכים לאפשר לילדיו לבקר בארה"ב, הרי שהוא למעשה זה אשר מפר את ההסכם על פי אמנת האג. לכן, על מדינת ישראל לפעול ליישום זכויות אלו אל מול המדינה המתקשרת (ארה"ב) ולהורות לאב להסיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ של ילדיו, או לשלם לה את הפיצוי שהוסכם.
בתגובה לתביעה הנגדית טען האב כי יש לסלק את התביעה על הסף מכיוון שהסמכות הבלעדית לדון בהסכם הראיה היא של בית הדין הרבני שאישר את הסכם הראיה המקורי. כמו כן, העובדה כי האם לא הגיעה לישראל מהווה הפרה קודמת של ההסכם.
בתגובה לטענת האב טענה האם כי עיקרון "הסמכות הנמשכת" שמחייב דיון באותה ערכאה בה ניתן פסק הדין המקורי (כאמור, הסכם הראיה) איננו חל בהסכמים מסוג זה ועל כן בניגוד לטענתו, הסעיף הרלוונטי באמנת האג (סעיף 1ב) הוא הסעיף הרלוונטי לעניין וניתן לתבוע לפיו בבית הדין לענייני משפחה.
לבסוף קבע בית המשפט כי לא ניתן להחיל את אמנת האג במקרה זה, אך לא מן הסיבה שציין האב. הטעם לכך הוא שסמוך למועד ההפרה הילדים חייבים היו להתגורר במדינה המתקשרת (כאמור ארה"ב), ואילו במקרה זה התגוררו הילדים בישראל. לפיכך, על האם לכבד את הצו של בית המשפט הרבני ולבקר את ילדיה בישראל, או לערער לבית הדין הרבני עצמו.
לסיכום – הסדרי ראיה ואמנת האג
לסיכום וכפי שראינו, למרות שיש לכבד הסכמי ראיה המתייחסים למצבים בהם שני ההורים גרים במדינות שונות, ישנן מספר מגבלות לכך. החשובה שבהן היא שהילדים חייבים להתגורר במדינה בה מתגורר ההורה אשר ביקש לכבד את ההסכם. לפיכך, חשוב לשכור עורך דין מומחה לדיני משפחה אשר יוכל לבדוק את כל העובדות לאור החוק וכך למנוע מפח נפש ומאבקים משפטיים מתישים.
