בשנת 1973 נחקק "חוק יחסי ממון בין בני זוג." חוק זה יצר שינויים משמעותיים הנוגעים לחלוקת רכוש בין בני זוג במקרה של גירושין או פירוק הזוגיות.
מה אומר החוק? אילו שינויים הוא יצר? כיצד הוא מתבטא בהליך גירושין? על כך בשורות הבאות.
חזקת השיתוף: המצב לפני חקיקת החוק
לפני שנחקק חוק יחסי ממון, חלוקת הרכוש בין בני זוג נעשתה לפי הלכת השיתוף.
הלכה זו קובעת שכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין שייך באופן שווה לשני בני הזוג.
שותפות זו מתבססת על כך שכל אחד מבני הזוג תרם מכוחו וממשאביו לבניית הזוגיות.
גם אם צד אחד הוא זה שהכניס יותר כסף ונכסים לזוגיות, הצד השני תרם בכך שדאג למשק הבית, לילדים וכן הלאה.
חזקת השיתוף חלה גם על רכוש הרשום על שמו של אחד מבני הזוג בלבד.
גם אם נכס שנרכש במהלך החיים המשותפים נרשם רק על שמו של הבעל, לדוגמה, הוא שייך גם לאישה מכוח ההבנה שהייתה כוונה לשתף אותה בבעלות,
גם אם שמה לא מופיע כמי שהיא הבעלים של הרכוש. על מנת שרכוש מסוים יוצא מחזקת השיתוף יש להוכיח שאכן לא הייתה כוונה להכניס
אותו אל הרכוש המשותף נטל ההוכחה הוא על מי שמבקש להחריג רכוש מחזקת השיתוף ולא על מי שטוען שרכוש מסוים חלה עליו חזקת השיתוף.
רכוש שהגיע מחוץ לזוגיות ומבלי להיות קשור אליה – ירושה, מתנה מקרובים לאחד מבני הזוג וכדומה – איננו משותף באופן אוטומטי
אך הוא יכול להיחשב כרכוש משותף במקרים מסוימים. במקרים אלה יש להביא הוכחות לכך שהייתה כוונה שרכוש זה
יהפוך לרכוש משותף – דהיינו, נטל ההוכחה הוא על מי שמבקש להחיל את חזקת השיתוף על רכוש זה.
איזון משאבים: החידוש שבחוק
בחוק יחסי ממון הייתה קיימת בעיה שגרמה קשיים לנשים רבות בהליכי גירושין.
החוק אמר שחלוקת הרכוש תתבצע רק לאחר פקיעת הנישואין – דהיינו רק לאחר שהאישה קיבלה גט והנישואין הסתיימו בהתאם להלכה היהודית.
דרישה זו הביאה למקרים רבים שבהם לבעל הייתה אפשרות לסחוט את האישה – הוא סירב לתת גט וכך עיכב לא רק את הגירושין אלא גם את חלוקת הרכוש.
האישה, במקרים אלה, נאלצה "לשלם" תמורת הסכמת הבעל למתן הגט על ידי ויתור על רכוש וזכויות.
כמו כן, הבעל החזיק בידו את הרכוש וכך לאישה לא היו משאבים משלה כל עוד היא לא קיבלה את הגט והיא הייתה בעמדת נחיתות מול הגבר.
לכן נקבע תיקון לחוק שקובע שאפשר לחלק את הרכוש גם לפני שהגירושין וכך מנתק את הקשר שהתקיים בין פקיעת הנישואין לחלקות הרכוש.
לפי התיקון ניתן לחלק את הרכוש עוד לפני פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצוע איזון משאבים וזאת בתנאי שהתמלא אחד התנאים הבאים:
- עברה לפחות שנה מאז שנעשה אחד מהצעדים הבאים:
- הוגשה בקשה להתרת נישואין או נעשה צעד אחר המלמד בבירור על כך שבני הזוג או אחד מהם מבקש לסיים את הנישואין (או את הזוגיות)
- הוגשה תביעה לחלוקת רכוש או לפירוק שותפות בנכס משותף או צעד משפטי דומה
- בני הזוג חיים בנפרד יותר מתשעה חודשים או – אם הם עדיין מתגוררים יחד – ישנו קרע ממשי ביניהם שנמשך תקופה שכזו
במקרים מיוחדים, בית המשפט או בית הדין רשאי להחליט שניתן לדון בחלוקת רכוש אף אם לא עבר פרק זמן זה: במקרים שבהם יש אלימות בין בני הזוג, למשל.
כדי להראות את רצינות כוונותיו של הצד שמבקש להקדים את חלוקת הרכוש ייתכן ובית המשפט ידרוש הפקדת כתב הסכמה להתרת נישואין בידי בית הדין/בית המשפט.
לא רק למתגרשים: למי נוגע החוק
החוק שנחקק בשנת 1973 נוגע לכל מי שהתחתן לאחר ה-1.1.1974. ההלכה הנוגעת לכל מי שהתחתן לפני התאריך הזה היא עדיין הלכת השיתוף שאותה הזכרנו.
החוק מדבר על חלוקת רכוש במקרה של "פקיעת הזוגיות" – כלומר, במקרה שזוגיות מסתיימת. למרבה הצער לזוגיות
יש יותר מדרך אחת להסתיים: גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג. החוק נוגע גם לידועים בציבור שחיים בזוגיות שיש לה מעמד משפטי בעיני החוק במקרה שהם נפרדים, גם כשלא מדובר בגירושין.
חוק לא פשוט
כיוון שחוק יחסי ממון עוסק בנושא רגיש מצד אחד (גירושין,פירוק התא המשפחתי, מאבק בין קרובי משפחה וכן הלאה) ומסובך מצד שני (כסף ורכוש זה תמיד מסובך),
היישום שלו איננו פשוט. נושאים רבים מהווים עילה להתדיינות ארוכה בתוך בתי המשפט ומחוץ להם – אילו נכסים עומדים לחלוקה, כיצד מחשבים את הערך שלהם,
מה עושים עם דירת המגורים המשותפת, מה עושים עם חובות ומה עם רווחים עתידיים פוטנציאליים וכן הלאה כיד הדמיון הטובה
לכן חשוב להתייעץ עם עורך דין לגירושין עוד לפני תחילת התהליך ולפעול בליווי צמוד שלו, מתוך הסתמכות על הידע והניסיון שלו.
