לפני זמן מה עלה לכותרות מקרה ובו בית הדין הרבני חייב אישה לערוך ברית מילה לבנה למרות התנגדותה, כיוון שהאב, בעלה שלעבר, דרש זאת. בסופו של דבר, בית המשפט העליון קבע שדרישה זו איננה חוקית. בחודש אוגוסט האחרון הוגשה עתירה לבית המשפט העליון כנגד בית הדין הרבני הגדול שאסר על אישה להפגיש את ילדיה עם בת הזוג שלה כיוון שבעלה לשעבר מתנגד לכך. שני המקרים עוסקים לכאורה בנושא אחד: האם יש לבית הדין הרבני סמכות לכפות כללי התנהגות מסוימים על אחד מבני הזוג בגלל דרישה של בן הזוג האחר? האם ניתן לכפות ערכים אחרי הגירושין?
הבה נבחן מעט בהרחבה את המקרה האחרון.
בני זוג שניהלו כל חייהם אורח חיים חילוני החליטו להתגרש ופתחו בהליכי גירושין. הם הגיעו להסכמה שהאישה תקבל משמורת על הילדים. לאחר זמן מה, במסגרת הדיונים בבית הדין הרבני, הגיש הבעל בקשה לבית הדין הרבני להוציא צו שיאסור על האישה לפגוש את בת זוגה בנוכחות הילדים. בית הדין הרבני קיבל את בקשת האב והוציא צו שכזה.
האישה, בעזרת "מרכז צדק לנשים", עמותה העוסקת בעזרה משפטית לנשים שנתקלות במקרים של אפליה וחוסר שוויון, עתרה לבית המשפט העליון כדי שיבטל את הצו הזה. בדיון שהתקיים בתחילת ספטמבר החליט בית המשפט שלא להתערב בינתיים בהחלטת בית הדין הרבני.
מקרה דומה, לכאורה,התרחש בשנת 2001. בני זוג היו נשואים 13 שנים שבמהלכן נולדו להם שלושה ילדים. הם התגרשו בשנת 1996והוסכם שהמשמורת על הילדים תהיה בידי האישה. בשנת 1998 הגיש האב עתירה לבית הדין הרבני על מנת שיאסור על האם להפגיש את הילדים עם בת הזוג של האם.
בית הדין הרבני קיבל את דרישת האב לאסור על פגישה בין הילדים לבין בת הזוג של האם כיוון ש"התנהגות זו היא בלתי-מוסרית ופוגעת קשות בנפשם ובחינוכם של הילדים." האם ערערה בפני בית הדין הרבני הגדול אולם הערעור נדחה כיוון שפגישה בין הילדים לבת הזוג של האם תפגע "בחינוכם התקין של הילדים. והדבר מובן לכל בר דעת ואין צורך לפרט." בית הדין הרבני הגדול גם הבהיר שבסמכותו לפסוק במקרים שכאלה כיוון שבהסכם הגירושין בין בני הזוג קיים סעיף הקובע ש"האישה מתחייבת לא להכניס גבר זר לבית זה אלא אם נישא כדת וכדין."
האישה ערערה לבית המשפט העליון. היא ביקשה לבטל את החלטת בית הדין הרבני הגבוה מכמה נימוקים:
- לבית הדין הרבני אין סמכות לדון במקרה כיוון שבני הזוג כבר גרושים. לבית הדין הרבני יש סמכות לדון רק במקרים הכרוכים בתביעת גירושין ואילו כאן מדובר במקרה שאיננו כרוך בתביעת גירושין ולכן אינו בסמכות בית הדין הרבני.
- מדובר בעניין שנוגע בחינוך הילדים. לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני חינוך רק אם הם נכרכו בתביעת גירושין. שוב: כאן אין תביעת גירושין ולכן אין כריכה ובית הדין הרבני איננו מוסמך לדון בכך.
היועץ המשפטי לממשלה, שהתבקש לתת את חוות דעתו בעניין, קבע שאכן לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות לדון בעניין, ובית המשפט העליון אימץ את חוות דעתו. עם זאת נותרה השאלה של הסעיף בהסכם הגירושין האוסר על האישה להכניס גבר זר לביתה אלא אם כן היא נישאה לו.בית המשפט העליון נמנע מלדון בחוקיות הסעיף הזה והסתפק בכך שקבע –מנימוקים שונים שלא כאן המקום לפרט אותם – שהסעיף הנזכר איננו חל על המקרה הנידון ואיננו רלבנטי לגביו. העתירה של האם התקבלה.
מעיון בפסק הדין של בית המשפט העליון ניתן להתרשם שהוא נמנע מלפסוק בשאלות מהותיות. בית המשפט לא פסק שלבית הדין הרבני אסור לקבל החלטות – לפי בקשת אחד מהצדדים – הנוגעות לענייני חינוך וערכים. ביטול החלטת בית הדין הרבני התבססה על נימוקים פרוצדוראליים ולא מהותיים. אם האב היה מגיש את הבקשה כחלק מתביעת גירושין כשהיא כרוכה עימה, נימוקים אלה לא היו רלבנטיים ולא ניתן להסיק מהי תהיה עמדת בית המשפט העליון במקרה שכזה. כמו כן, בית המשפט העליון לא עסק בשאלה האם יחסים הומוסקסואליים הינם בגדר "התנהגות בלתי-מוסרית הפוגעת קשות בנפשם ובחינוכם של הילדים."
חשוב להזכיר שגם בפרשת ברית המילה בית המשפט העליון ביטל את החלטת בית הדין הרבני בנימוק שהוא חרג מסמכותו כיוון שהחלטה על קיום או אי-קיום ברית מילה איננה נושא שניתן לכרוך בתביעת גירושין –היא איננה עוסקת בחינוך אלא בשאלה רפואית. כך נמנע בית המשפט העליון מלהכריע בשאלה מהו גבול הסמכות של בית הדין הרבני בשאלות הנוגעות לחינוך ולערכים.
לעיתים לא רק גבול הסמכות עומד לבחינה, אלא גם שאלת הסמכות עצמה. הסמכות נתונה לבית הדין הרבני לדון בנושא חינוך הילדים במקרים שבהם התקיימה כריכה מפורשת של הנושא בתביעת גירושין. כך קבע בית המשפט העליון בהחלטה משנת 1996: במקרה זה הייתה מחלוקת בין ההורים היכן ילמדו הילדים לאחר הגירושין; האם ביקשה חינוך ממלכתי-דתי והאב דרש חינוך חרדי. בית הדין הרבני, שבפניו הגיש האב תביעת גירושין, פסק לטובת האב. האם ערערה על סמכותו של בית הדין הרבני לדון בכך כיוון שהיא פנתה בנושא אל בית המשפט. בית המשפט העליון קבע שלבית הדין הרבני אכן לא ניתנה הסמכות בנידון. חינוך, כך נימק השופט מישאל חשין, הינו נושא שמשתייך לענייני משמורת רוחנית. דהיינו: אם נכרך עניין החינוך בתביעת גירושין לבית הדין הרבני מתחילתה ובאופן מפורש, הרי שלבית הדין הרבני ניתנה הסמכות לפסוק בשאלת החינוך.
כעת נותר לתהות אם איסור על פגישה בין ילדים ובין בת הזוג של אימם אכן הינה חלק משאלת החינוך של הילדים והאם היא בסמכותו של בית הדין הרבני.
ייתכן שהאב המתנגד לכך שילדיו יפגשו עם בת זוגה של האם יעלה טענה שהדבר איננו פסול מבחינה ערכית אלא מהווה סיכון פסיכולוגי כיוון שהם עלולים לסבול מבלבול וחרדה. טענה שכזו תצטרך להיתמך על ידי חוות דעת מקצועיות והדיון עליה לא יהיה ערכי אלא רפואי– ושאלה רפואית "ראוי שתוכרע בידי הערכאה העיקרית, שדנה בטיפולים רפואיים בקטין, היא בית-המשפט האזרחי" כפי שכתב היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו לגבי המחלוקת בנושא עריכת או אי-עריכת ברית המילה.
המילה האחרונה עוד לא נאמרה בנושא ובוודאי עוד נשמע על כך בהמשך. להחלטות שיתקבלו במקרה זה עשויות להיות השלכות לא רק על זוגות חד-מיניים שמגדלים ילדים מנישואין קודמים אלא גם על כל מי שמתמודד עם שאלות של גידול ילדים וחינוכם כאשר אין הסכמה בין הורים גרושים על הערכים ואורח החיים שלאורם יחונכו הילדים.
