פסק דין הצהרתי (declaratory judgment) הינו הליך משפטי שבמסגרתו הצד העותר למתן הצו טוען כי יש להכריז על נכס או זכות מסוימים כשייכים לו בדין. מטרתו של ההליך הוא קבלת הצהרה על זכות קיימת וספציפית. הוא קיים בלא מעט תחומים משפטיים, למשל בדיני המשפחה, ומקורו הוא בדיני היושר. לבית המשפט יש סמכות לתת פסק דין הצהרתי מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט.
הצורך בפסק דין הצהרתי קיים בסכסוכים משפחתיים שבהם יש חוסר הסכמה בשאלות קניינות או כלכליות בין בני זוג, יורשים, הורים וכן הלאה. מטרת פסק הדין ההצהרתי היא הסרת האיום הקיים או העתידי במצבים אלו,
פסק דין הצהרתי יכול לסייע לאדם להצהיר על קיומה של זכות או בעלות. לדוגמה:
- בקשה שמגישה אישה לפסק דין הצהרתי שיחייב את בעלה, במסגרת פירוק שותפות, לרשום את כל נכסי העסק המשותף על שמם המשותף של בני הזוג, כך שאם ייפרדו בעתיד לא תצטרך האישה להיאבק על זכותה לנכסים אלו.
- אדם החושש ממאבקי ירושה ולכן הוא מבקש פסק דין הצהרתי המעגן את הבעלות על נכסיו, כך שלא יהיה מקום לערעורים על צוואה או מאבקים תוך-משפחתיים בהמשך.
- אדם המתגורר עם בעלי חוב המבקש להצהיר על ציוד מסוים כעל כזה שלא נרכש מכספי החייבים ואינו בבעלותם.
- איום נושים על הוריו של חייב המשתמט מתשלום חובותיו, המוטרדים ומאוימים וחיים תחת סכנת עיקול רכושם שלהם למרות שהחוב אינו שלהם בפועל.
מטרתו של פסק הדין ההצהרתי היא לייצר אסמכתא משפטית והחלטה פומבית של בית הדין שתשמש כהוכחה במצב קיים ובכל מצב עתידי. במצב זה יכול האדם לפנות לבית המשפט ולבקש להצהיר בפני השופט ובאישורו כי נכס או רכוש כלשהו נמצא בבעלותו ולא בבעלות אחר.
בית הדין יעסוק בתביעות לפסק דין הצהרתי במקרים העוסקים בבעלות ושבהם יש צורך בקבלת פסק דין חפצי (פסק-דין סופי של בית-משפט מוסמך הקובע את מעמדו של אדם או נכס) – כלומר פסק דין נגד משהו (כמו רכוש). למשל, אדם הטוען לבעלות על נכס שנמצא בסכנה של נושים של בן משפחה קרוב או בן זוג.
הסמכות לתבוע סעד הצהרתי מצויה בסעיף 14(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. פסק דין הצהרתי, כמו שברור משמו, הוא דקלרטיבי ואינו מזכה את התובע בסעד פיזי או ממוני כלשהו. בית המשפט אינו מחויב להעניקו לכל דורש, ועליו לרדת לשורש הדברים ולקבוע האם יש בסיס למתן הסעד ההצהרתי. החלטה זו תלויה בשאלה האם הוכיח התובע את טענותיו במידה מספקת, כך שבית המשפט השתכנע מתום ליבו, ניקיון כפיו ואמיתות תביעתו. כמו כן, בית המשפט צריך להשתכנע שהתובע לא הגיש את התביעה באיחור המשרת את מטרותיו באופן מניפולטיבי, וכי איזון צודק בין הצדדים מצביע לטובת מתן פסק הדין ההצהרתי והסעד הגלום בו.
לסיכום, פסק דין הצהרתי הינו הליך נפוץ ומוכר בעיקר בתחום דיני המשפחה אך גם בתחומים אחרים. הוא נועד למנוע מצד אחד עוול עתידי כלפי התובע בשל תביעה שאינה מוצדקת ואינה כחוק, ומצד שני לאפשר הליך משפטי שמטרתו להסדיר ולקבוע בדין בעלות על רכוש, נכסים, שותפות ועוד. על מנת שתתקבל התביעה לפסק דין הצהרתי על התובע לספק הוכחות התואמות את תביעתו לזכות או למצב (למשל, בעלות על נכס, שותפות בעסק וכן הלאה) שאותו הוא מבקש מבית המשפט לאשר ומעשה לקבע בפסק דין ההצהרתי.
